קצת עלי ועל הסטודיו

עוד בצעירותי הייתי תמיד החברה שאוהבים לבוא אליה ולהתייעץ, מעין מיכל גדול שמכיל ומקשיב. אני יודעת עליי היום שאני טובה בלהקשיב; אני מקשיבה עם כל הגוף ומרגישה את מי שמולי.

בטיול של אחרי הצבא באוסטרליה נחשפתי לראשונה לעולם הטיפול, כשהגעתי לחוות סוסים טיפולית שטיפלה בילדים נכים. אני זוכרת שממש התרגשתי מזה. כשחזרתי לארץ נרשמתי ללמודי חינוך מיוחד, אחרי שנה כמורה הבנתי שהדבר שמרגש אותי באמת זה לא ההוראה עצמה, אלא המפגש האנושי וצלילה לתהליכים נפשיים. משם הדרך לטיפול הייתה טבעית, נרשמתי מיד לטיפול בתנועה המשלב בין אהבתי הרבה ליוגה לבין הרצון להבין את הגוף.

בתקופה שלמדתי טיפול, הלימודים ריתקו אותי. הרגשתי שאני בבית ועוברת מסע מרתק משל עצמי. כמו בכל מסע מעמיק שהביא איתו גם טלטלות קשות. חוויתי על בשרי התקפי חרדה קשים, כאלה שמפרקים את האחיזה בקרקע. זה היה מבהיל; הרגשתי שאני יוצאת משליטה ונוגעת במקומות חשוכים ומפחידים שלא טופלו והפכו לכאב פיזי. עברתי מגוון טיפולים שעזרו ותמכו בי, אך החרדות המשיכו לחזור.

באחד המפגשים אצל פסיכיאטר שאלתי אותו: אולי הלימודים האלו כלל לא מתאימים לי? הוא הסתכל עלי ואמר משפט שנשאר איתי עד היום: “דווקא בגלל זה את תהיי מטפלת טובה יותר. תמשיכי, יבואו אליך אנשים עם חרדות ואת תביני אותם מבפנים ותדעי איך לעזור”.

כמה שנים מאוחר יותר הגיע גל נוסף של חרדות מבעיתות. הפעם החלטתי שאני מטפלת בעצמי וקמה מזה בלי טיפול תרופתי. הלכתי לטיפול גופ-נפש, קמתי כל בוקר לראות זריחה, הכנסתי לחיי הרגלים של מדיטציה, תרגילי נשימה, יוגה. נעתי ורקדתי ואפשרתי לגוף לספר את מה שהנפש הסתירה. לאט לאט נכנסתי לעומק ונגעתי בשורש של החרדה. למדתי לתת לה את המקום שלה, לנשום אליה, לא לברוח ממנה כמו שנהגתי לעשות לפני.

בדרך הטיפול, בזכות עבודה עצמית וחקירה של הנפש, יצאתי מחוזקת, גדלתי למקום חדש.
המשכתי ללמוד ומיום ליום הרגשתי איך אני מתחזקת. חזרתי לעצמי חזקה יותר.

המשכתי ללמוד SE- טיפול ממוקד גוף ועבודה מערכתית לטראומות וחרדות, מגוון קורסים מעולם היוגה תרפיה לעבודה עם מערכת העצבים. ומאז, בקליניקה שלי, אני מלווה בעיקר נוער ומבוגרים שחווים חרדה.

מלווה אותם, מלמדת אותם לווסת, להקשיב, לפגוש את הגוף מבפנים, לא להיבהל מהתחושות הקשות בעזרת כלים שצברתי בדרך שלי, ואני ממשיכה ללמוד כל יום.

כשאנחנו יודעים לווסת את עצמנו ניתן לפגוש מקומות כואבים וחשוכים, לרפא ואף לצמוח מהם.
תודה לפסיכיאטר שצדק.

היום אני מבינה שלחרדה יש תפקיד. היא אוחזת בתוכה רגשות שאז לא הסכמתי או יכולתי להרגיש, היא שומרת עלי. כשהנפש מספיק בשלה, הרגשות האלה מבקשים לצוף- והיא מביאה אותם בצורה של חרדה.

זה מפחיד, אני יודעת. הייתי שם. זה לא נעים בכלל, אך ברגע שמקשיבים לנשמה ונותנים לה את המענה, החרדה פוחתת
ונולדים כוחות חדשים.
זאת צמיחה- גופנית, רגשית ורוחנית.
צמיחה שבנתה אותי מחדש, ושממנה אני מטפלת היום באנשים אחרים.